בטקס החינה המסורתי שהיה נהוג בקרב הקהילות היהודיות שחיו בהודו, נהגו להלביש את הכלה בסרי ירוק ובצמידים ירוקים. ועוד בטרם שענדו את הצמידים ואת מחרוזות הפרחים על ידיהם וראשם של הכלה והחתן, נהגו לעטר בהם נערות שטרם נישאו כסגולה שתעניק להן ברבות הימים בעל. הצבע הירוק של הבגדים והצמידים סימל עבורם את הצמיחה, ההתחדשות והאושר. הכלה והחתן ישבו על כסאות לבנים. מאחוריהם ישבה עדת ילדים וילדות שהיו מלובשים בבגדי חתן וכלה כדי להטעות את כוחות הרשע, לבל יפגעו בערב החתונה בחתן ובכלה המקוריים. הצבע הלבן סימל את התום והטוהר.למרגלותיהם הדליקו נר סמאי בעל 7 פתילות שאמור היה להגן על הזוג מפני שדים ורוחות רעות.
את החינה מרחו תחילה על אצבעות יד ימין של החתן והכלה. הייתה זו אם הכלה שהתכבדה לעטר את האצבעות. היא הייתה נוטלת מעט מהעיסה ויוצרת סביב האצבע אצבעון חינה. משסיימה אם הכלה את המטלה שהתכבדה בה, היו רשאים בני המשפחה והמוזמנים, ליטול מהעיסה ולמרוח בה את ידיהם לאות השתתפות בשמחתם של בני הזוג. במהלך הטקס, נהגו להניח לפני החתן והכלה מגש כסף שבו הניחו גרגירי אורז שגונם היה צהוב ורוד סמל לפוריות מטבעות, סמל לעושר. ממתקים, סמל לחיים מתוקים ואגוז קוקוס שסימל את השפע. אורחים שביקשו לברך את החתן והכלה נהגו למלא מלוא חופניהם בגרגירי אורז , לגעת בברכיהם ובכתפיהם של החתן והכלה ולזרות את הגרגירים מאחורי גבם. אח"כ נהגו להטיל למגש מטבעות ושטרות כסף. את הכסף שהצטבר במגש נהגו להעניק למטרות צדקה.
נסים קריספיל סופר, חוקר ואנתרופולוג, מומחה לצמחי מרפא, תבלין ותועלת של ארץ ישראל. כתב ספרים ומאמרים רבים בחקר ארץ-ישראל ביניהם: האנציקלופדיה המונומנטלית "ילקוט-הצמחים" בת חמישה כרכים המקיפה את כל צמחי הרפואה, התבלין והתועלת של ארץ-ישראל, "צמחי המרפא של הרמב"ם", "טעם הטבע- הכל על תבלינים", "לחם-הארץ"- הורים וילדים מבשלים מצמחים. "המדריך השלם לצמחי מרפא בארץ ובעולם" ועוד.
טיולים במרוקו - www.moroccanhouse.co.il
